<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף כח:</h2>
כתב הרב והמצוה קצ"ט שנמנענו מלאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן והוא אמרו ית' לא תאכל עליו חמץ מלת עליו היא שבה אל כבש הפסח שהחובה בו בזביחתו בין הערבים. וגם זה אינו כהלכה. כי מה שאמרו בגמר פסחים (כ"ח:) מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ הם דברי ר' יהודה ור' שמעון חלק עליו שם אמר לו ר' שמעון וכי איפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל עליו חמץ בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. והלכה כר' שמעון והוא שהחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום. ומלת עליו שבה אל כבש הפסח היא על אכילתו כמו שאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות. ומפורש בירושלמי שלדברי ר' יהודה עליו על שחיטתו ולדברי ר' שמעון על אכילתו. והתמה מן הראיה שלקח ממה שמצא בלשון הנסחאות המדויקות שנקראו על זקני התלמוד דכולי עלמא מיחת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא. שזה אינו אלא על הסכמתם ששורפין בתחלת שש שהוא חייב לבערו מן התורה ממצות תשביתו שאור מבתיכם והוא ודאי אסור באכילה מדקאי עלה במצות השבתה אבל אין בו לאו. ובפירוש אמרו (ד':) דכולי עלמא מיחת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא מנא לן אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור. הנה זה מבואר שמה שאמרו בחמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא שאינו אלא במצות השבתה זו שהוציאו ממדרש פסוק זה אך ביום הראשון תשביתו שאור והלכה כן. והכלל שההלכה מזה בחמץ קודם זמנו שאינו עובר עליו בולא כלום ארצה שאין בו לאו, שאין הלכה כר' יהודה שנותן לאו באכילתו כמו שהזכרנו ולא כדברי מי שנותן לאו בקיומו בלבד ודורש לא תשחט על חמץ דם זבחי שזה אינו אלא לשוחט את הפסח על החמץ. וכבר באר הרב זה במצות קט"ו. והנה גם זה יחסר מחשבון הלאוין.
כתב הרב והמצוה קצ"ח היא שנמנענו מלאכול הדברים שיש בהן ריח חמץ ואע"פ שאינם לחם כגון אלפקאע וכותח והמורייס ודומיהם והוא אמרו יתעלה כל מחמצת לא תאכלו ולשון מכלתא כל מחמצת לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהו חייבין עליהם כרת ת"ל חמץ מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור יצאו אלו שאינן מין גמור למה באו לעבור עליהם בלא תעשה ונתבאר בפסחים שעם היותם אסורין ואכילתם נמנעת לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בם כזית בכדי אכילת פרס אמנם אם היה בם ערוב חמץ פחות מזה השעור אינו חייב על אכילתו מלקות. ודעתו לומר שכשיש בחמץ כזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה ונתרבה מן הלאו הזה למלקות ולא לכרת וכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו מלקות שאינו אסור מן התורה אלא איסורו מדבריהם למכת מרדות. וכך כתב בחבורו הגדול (חמץ פ"א ה"ו). והאמת בזה הענין כולו הפך מדבריו. שהחמץ כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו כרת לדברי הכל. ואינו בא בריבוי הזה אבל הוא עיקר חמץ שבתורה למלקות ולכרת לפי שהוא כחמץ גמור בפני עצמו. ובביאור אמרו (פס' מ"ד.) כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כלומר שאינו בטל ומצטרף בין למלקות בין לקרבן אבל כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס בזה הוא שאמרו (שם מ"ג.) לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וריבו אותן למלקות ולא לכרת. והם עוד דברי ר' אליעזר ואין הלכה כן שהוא האומר על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו והלאו הוא כל מחמצת לא תאכלו. וההלכה כדברי החכמים שהם אומרים על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום. והנה הוא פטור ואינו לוקה כלל מן התורה שחכמים אין להם ריבוי לאו בתערובת חמץ כלל אלא או ענוש כרת או פטור. ובפירוש הזכירו (שם:) דרבנן לא דרשי כל והלאו הזה לדבריהם (שם.) כל מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו חמצו על ידי דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת. וכן כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו בכל איסורין שבתורה בין מלקות בין כרת כמו שאמרו בכללן (ע"ז ס"ז.:) כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. וכיון שהוא לוקה בשאר האיסורין נלמוד שהוא חייב כרת בכל חייבי הכרתות לפי שאין בשאר איסורין מדרש לרבות מלקות ולמעט כרת כמדרשו שלרבי אליעזר בחמץ. וכבר נתבאר זה בהלכות גדולות (ה' פסח דכ"ט ע"ג) ובשאלתות (סי' פ'). והנה יחסר זה הלאו ממנין המצות שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור לתשלום איסורן וזה משלים איסור בחמץ עצמו בין שנתחמץ מאליו או שחמצו בדבר אחר ואיננו נמנה.
<h2>דף מב.</h2>
כתב הרב והמצוה קצ"ח היא שנמנענו מלאכול הדברים שיש בהן ריח חמץ ואע"פ שאינם לחם כגון אלפקאע וכותח והמורייס ודומיהם והוא אמרו יתעלה כל מחמצת לא תאכלו ולשון מכלתא כל מחמצת לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהו חייבין עליהם כרת ת"ל חמץ מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור יצאו אלו שאינן מין גמור למה באו לעבור עליהם בלא תעשה ונתבאר בפסחים שעם היותם אסורין ואכילתם נמנעת לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בם כזית בכדי אכילת פרס אמנם אם היה בם ערוב חמץ פחות מזה השעור אינו חייב על אכילתו מלקות. ודעתו לומר שכשיש בחמץ כזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה ונתרבה מן הלאו הזה למלקות ולא לכרת וכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו מלקות שאינו אסור מן התורה אלא איסורו מדבריהם למכת מרדות. וכך כתב בחבורו הגדול (חמץ פ"א ה"ו). והאמת בזה הענין כולו הפך מדבריו. שהחמץ כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו כרת לדברי הכל. ואינו בא בריבוי הזה אבל הוא עיקר חמץ שבתורה למלקות ולכרת לפי שהוא כחמץ גמור בפני עצמו. ובביאור אמרו (פס' מ"ד.) כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כלומר שאינו בטל ומצטרף בין למלקות בין לקרבן אבל כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס בזה הוא שאמרו (שם מ"ג.) לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וריבו אותן למלקות ולא לכרת. והם עוד דברי ר' אליעזר ואין הלכה כן שהוא האומר על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו והלאו הוא כל מחמצת לא תאכלו. וההלכה כדברי החכמים שהם אומרים על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום. והנה הוא פטור ואינו לוקה כלל מן התורה שחכמים אין להם ריבוי לאו בתערובת חמץ כלל אלא או ענוש כרת או פטור. ובפירוש הזכירו (שם:) דרבנן לא דרשי כל והלאו הזה לדבריהם (שם.) כל מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו חמצו על ידי דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת. וכן כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו בכל איסורין שבתורה בין מלקות בין כרת כמו שאמרו בכללן (ע"ז ס"ז.:) כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. וכיון שהוא לוקה בשאר האיסורין נלמוד שהוא חייב כרת בכל חייבי הכרתות לפי שאין בשאר איסורין מדרש לרבות מלקות ולמעט כרת כמדרשו שלרבי אליעזר בחמץ. וכבר נתבאר זה בהלכות גדולות (ה' פסח דכ"ט ע"ג) ובשאלתות (סי' פ'). והנה יחסר זה הלאו ממנין המצות שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור לתשלום איסורן וזה משלים איסור בחמץ עצמו בין שנתחמץ מאליו או שחמצו בדבר אחר ואיננו נמנה.
